לוין ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'

משיבים

המשיב הפורמאלי

1.ישראל לוין

2.יעל לוין

בנק לאומי לישראל בע"מ

החלטה

בפניי בקשה מטעם המבקש [הנתבע 1] לדחיית התביעה על הסף, לחלופין לעכב הליכי התביעה כנגדו, ולחלופי חלופין, לחייב התובעים [המשיבים] בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו.

טענתו הראשונה של המבקש הינה להשתק עילה בעניין שבמחלוקת, באשר הדבר הוכרע זה מכבר בפסק דין חלקי בבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 55255/07, בפני כב' השופטת סימון, אשר ניתן בהסכמת הצדדים, ולפיכך קיים מעשה בית דין, השתקי עילה ופלוגתא למיניהם. לטענת המבקש, ההליכים בתיק האמור עדיין מתנהלים, באשר הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יינתן פסק דין חלקי לפיו ישלמו המשיבים דכאן חלק מסכום התביעה, ותינתן להם רשות להגן על יתרתה.

טענתו השנייה של המבקש להתיישנות התביעה. המבקש סבור כי מאחר שנטען בתביעה כי היה עליו לממש את הערבות הבנקאית נשוא התיק כבר בחודש יולי 2000, ולאור העובדה שהתביעה הוגשה רק בסוף חודש דצמבר 2009, הרי שיש לדחותה על הסף מחמת התיישנות. המבקש מוסיף וטוען כי המשיבים [הנתבעים בת.א. 55255/07] הגישו במסגרת התביעה שהוגשה כנגדם בת.א. 55255/07 בקשה למחיקתה על הסף, בטענה כי התביעה התיישנה. לטענתם, העילה כנגדם נולדה לכל המאוחר ביום 6.9.00, ועל כן, התביעה שהוגשה על ידם ע"י המבקש [הוא התובע בת.א. 55255/07] ביום 18.9.07, התיישנה. לכך טען המבקש כי עילת התביעה נולדה לכל המוקדם רק במועד הגשת המימוש, 21.9.00, ועל כן לא התיישנה. המבקש טוען כי ביום 31.1.08 ניתנה החלטת ביהמ"ש בענין זה, ולפיה העילה נולדה ביום 21.9.00, ולכן התביעה בגין מלוא סכום ההלוואה, טרם התיישנה. וכעת, בחלוף למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה על ידי המשיבים, ולמעלה משנה וחצי ממועד החלטת ביהמ"ש שדחה את טענת ההתישנות וקבע כי העילה נולדה כבר ביום 21.9.00, הגישו המשיבים תביעתם כנגד המבקש, וברי כי בנסיבות אלו, תביעתם התיישנה.

טענתו השלישית של המבקש הינה, כי על התביעה להידחות בשל חוסר סמכות. לטענתו, המשיבים תוקפים את ההליך השיפוטי בו ניתן תוקף של החלטה להסדר הפשרה, ולפיכך מבקשים הם קבלת פס"ד הצהרתי לבטלות הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 5.11.09 ושקיבל תוקף של פס"ד חלקי בת.א. 55255/07. חלק מטענות המשיבים לבטלות פסה"ד נוגעות לנסיבות חתימתם על הסכם הפשרה, אשר לשיטתם [וכמפורט בכתב התביעה] הושג אך בשל לחץ מתמיד, מסכת איומים והפחדות, שהופעלו עליהם מצד כב' הש' סימון, והן מצד בא כוחם, עוה"ד רקובר. לפיכך, לשיטת המבקש, הרי שאין בפי המשיבים כל טענה כנגד התנהגותו הוא בכל הנוגע למתן הסכמתם להסכם הפשרה, וטענותיהם מופנות אך ורק כלפי בית המשפט והתנהלותו כלפיהם, ובכתב תביעתם עותרים הם לביטול ההחלטה מיום 5.11.09, מאחר שהסכמתם לא ניתנה על ידם כדין ומתוך רצון חופשי. לשיטת המבקש, משאלו הם פני הדברים, ומשאלו טענות המשיבים, הרי שהדרך הנכונה בה היה עליהם לנקוט, לתקיפת הסכם הפשרה, הינה באמצעות ערעור לביהמ"ש דלמעלה, ולא באמצעות הגשת תביעה עצמאית למותב אחר.

טענתו הרביעית של המבקש הינה, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב; ההליכים המשפטיים בינו לבין המשיבים החלו עוד בשנת 2000, בהגשת השעבוד למימוש בהוצל"פ. לאחר שהצליח המבקש להיפרע באופן חלקי בלבד בהליכי ההוצל"פ, הגיש בשנת 2007 תביעה בסדר דין מקוצר, כנגד המשיבים, בגין יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת. לטענתו, במסגרת בקשת הרשות להתגונן, העלו המשיבים את טענות ההגנה שבפיהם, ואשר במסגרתן לא טענו כל טענה, כפי שטוענים הם כעת, ולפיה הבנק למשכנתאות ממנו לקחו ההלוואה, זכאי אך למימוש הבטוחה, ואם אין די בכך לכיסוי החוב, הרי שחובו נמחק.

זאת ועוד, המשיבים לא עשו דבר למימוש הערבות במטרה לפרוע את שניתן על חשבון ההלוואה למבקש, לא פנו לתבוע את בנק לאומי בזמן אמת, לא למימוש הערבות ולא בגין מחדליו הנטענים בפיקוח על הקבלן, ורק כעת נזכרו לעשות כן, וספק רב אם זכאים לעשות כן כעת.

לחלופין, טוען המבקש כי יש להורות על עיכוב ההליכים בתביעה זו, לאור הליך תלוי ועומד, בת.א. 55255/07, בפני מותב אחר בבית משפט זה, ואשר דן באותו נושא שבמחלוקת בתביעה נשוא בקשה זו. לשיטתו, יש למנוע כפל התדיינות וכפל הליכים, והוא אף מוסיף כי גם העובדה שהנתבעת 2 בתיק [בנק לאומי], אינה צד לתביעה בת.א. 55255/07, אין בה כדי לאיין טענת הליך תלוי ועומד.

לחלופי חלופין, מבקש המבקש לחייב המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, זאת במידה וימצא בית משפט זה שלא לדחות התביעה על הסף, ולא לעכב ההליכים בה. אליבא דמבקש, המשיבים לא ציינו בכתב תביעתם את מענם, כמצוות תקנה 9[2] לתקנות סדר הדין, ולשיטתו, פעלו כך, כדי להתחמק מנושיהם הרבים, ומתוך כוונה לנהל המשפט מאחורי מסך, שימנע גביית ההוצאות בסופו של הליך. לפיכך טוען המבקש כי המדובר בתביעת סרק שהוגשה שלא בתום לב, תוך הטעיית בית המשפט.

זאת ועוד, טוען המבקש כי במסגרת תיק הוצל"פ שפתח לביצוע פסק הדין החלקי שניתן לטובתו, הוברר לו כי המשיב 1 מצוי בהליך איחוד תיקים בשל תיקי הוצל"פ הפתוחים כנגדו במיליוני ₪, כך שסיכויי המבקש לגבות את הסכומים שנפסקו לטובתו הינם קלושים. מנסיבות אלו, עולה לשיטתו כי במידה ולא תופקד ערובה על ידי המשיבים, לא יהיה לו ממה להיפרע את הוצאות הליך זה.

לכך השיבו המשיבים [התובעים] כלדקמן:

בענין הטענה להשתק בשל מעשה בית דין טוענים המשיבים כי תביעתם הוגשה בגין מספר עילות, אחת מהן הינה ביטול פסק הדין החלקי שניתן בהתבסס על ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, לכאורה, ומשכך אין כל אפשרות לטעון להשתק. כמו כן טוענים הם כי פסה"ד החלקי ניתן בהסכמה, ועל כן נעדר כל קביעה עובדתית. מה גם שההליך בגינו עדיין תלוי ועומד, וממשיך להתברר בגין יתרת סכום התביעה, ועל כן לא ניתן לקבל טענת השתק.

בענין טענת ההתיישנות טוענים המשיבים כי המבקש מטעה את ביהמ"ש, וכי בפסה"ד החלקי נקבע כי עילת התביעה של המבקש [הנתבע 1] נולדה ביום 21.9.00, אך אין כל קביעה באשר למועד היוולדה של עילת המשיבים, זאת מאחר שתביעתם לא הוגשה שם. זאת ועוד; לשיטתם, ציינו בכתב התביעה במפורש כי נודע להם על האיחור בביצוע התשלום מצד הנתבע 2 רק לאחר חוות דעת המומחה מטעמם, בסוף שנת 2009, וכי עד למועד זה, סברו לתומם כי ניהלו את העברת הכספים כנדרש, וכי החוב שולם במלואו. המשיבים סבורים כי כל עוד לא דרש המבקש לקבל הריבית בגין האיחור בתשלום, ודרישה זו נעשתה בשנת 2007', הרי שלא היתה כל משמעות מבחינתם למועד העברת הכסף.

בענין הטענה לחוסר סמכות, טוענים המשיבים כי בתביעתם עותרים הם לביטול 2 הסכמות; הראשונה מיום 7.7.09, ואשר בגינה לא נטען על ידם דבר, והשניה מיום 5.11.09 אשר נערכה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, ורק לאחר מכן הועברה לאישורו של ביהמ"ש, ואשר בגינה טוענים הם כי ניתנה עקב לחץ מצד ביהמ"ש. אשר על כן, לטענתם, מאחר שטוענים הם כנגד רק אחת מן ההסכמות אליהם הגיעו, הרי שתביעתם הוגשה כדין ובסמכות.

בענין טענת השיהוי, סבורים המשיבים כי השיהוי היחיד הקיים הינו מצידו של המבקש, אשר כבר בשנת 2003 יכול היה לדעת אודות יתרת החוב הגבוהה, אך הגיש תביעתו רק בחלוף 4 שנים, בשנת 2007. ואילו המשיבים הגישו תביעתם מספר חודשים לאחר שהומצאה לידיהם חוות דעת המומחה מטעמם, ממנה עלו לראשונה מחדלי הנתבעים.